כיצד פעילות גופנית מסייעת בטיפול בPTSD

השיטות שונות שבהן מטפלים היום בנפגעי טראומות למיניהן יכולות להיות מגוונות ולא קונבנציונליות. זה קורה לא רק משום ששיטות מסורתיות יותר של טיפול תרופתי ונפשי לא תמיד עוזרות, אלא משום שככל שהמטופל מצליח לשלב בחייו הרגילים אמצעים שמקיפים אותו בשגרה ויכולים לעזור לו לא פחות מתרופות, כך הוא נמצא בדרכו לפתח שגרה בריאה ומשוחררת יותר מטראומות. כך גם הוא בונה לעצמו את השיקום שלו בצורה איתנה.

מהו PTSD? 

תסמונת הדחק הפוסט טראומטית מוכרת לנו שנים רבות, והיא תגובה של אנשים על טראומות שונות שנגמרות להם במהלך חייהם. אנחנו מכירים את זה בעיקר מהצבא ומתחום האירועים הביטחוניים, כמו חיילים שלקו בכך בזמן קרב או אזרחים תחת התקפה או בזמן שנקלעו לפיגועים או אחריהם. הטראומה נחרטת כל כך עמוק בנפשם ובמוחם שהיא גורמת לשינויים של ממש בפעילות המוחית. היא עלולה לשנות ולשבש לגמרי את מהלך חייהם בדרגות חומרה שונות ולכן טיפול ב-PTSD משתנה מאדם לאדם. המטרה היא למנוע מקרים שבהם היא יכולה לחזור ולהתפרץ גם ברגעים לא צפויים או בגלל טריגר שמפעיל אותה, וגם לעזור ללוקים בה לתפקד ולשלוט טוב יותר בהתפרצות שלה על מנת למזער אותה ולגרום למוח לעבוד בצורה אחרת. 

מה קורה בזמן התקף PTSD?

הטראומה מתעוררת כמו התקף חרדה, אלא שבניגוד לחרדה כללית אנחנו מכירים את הטריגר לטראומה זאת ולכן יכולים לפעמים לצפות אותה וגם לכוון את הטיפול בה. ההתקף מתאפיין בתסמינים גופניים לא פחות מאשר השינויים שעובר המוח שמתקשה להתמודד עם זה. הם כוללים תגובות גופניות מוכרות של חרדה, כמו זיעה, רעידות, עצבנות, צעקות, רגישות יתר, נדודי שינה, שינה יתרה, פלשבקים, חלומות, התפרצויות זעם ועוד. התגובות האלה מתעוררות ממרכז העצבים במוח שגם מפריש את הנוירוטרנסמיטורים הנכונים כדי לעודד אדם להגן על עצמו.

מה הקשר בין הטראומה למוח?

היום משערים שיש קשר בין מבנה המוח והקשרים העצביים באזור האמיגדלה לבין אופן התגובה של אדם לטראומה. זה נוסף לעובדה הביולוגית הפשוטה שהמוח שלנו מגיב בהפרשת נוירוטרנסמיטורים בתגובה לרגשיים שונים. אנחנו זקוקים לחומרים כמו סרוטונין ודופמין על מנת להיות מרוכזים ורגועים ועל מנת לבצע את התפקידים שלנו בצורה מסודרת וללא שיבושים. מבחינה אבולוציונית, המוח שלנו בנוי גם כדי להפריש חומרים שיסייעו לנו להתמודד עם מצבים מסכני חיים כפי שהמוח מפרש טראומה – הצורך להגן על עצמנו. החומר המופרש הוא הנוראדרנלין, שמזהה סכנה וגורם לנו להגיב. החומר שבולם אותו ומרגיע אותנו הוא הסרוטונין. סרוטונין אפשר נוצר המוח מטריפטופאן והוא חיוני לנו כדי לעודד את המוח לזהות את המצב כנעים ונינוח ומרגיע ולהפריש גם דופמין. הסרוטונין מרגיע אותנו ויחד עם הדופמין חובה להגיע לאיזון כימי ביניהם כדי שנפשית אנחנו לא נהיה בדיכאון או במצב מצוקה, אלא נתפקד בצורה בריאה נפשית. 

כיצד הגברת הפעילות הגופנית מסייעת לפעילות הדופמין והסרוטנין? 

חוסר איזון של החומרים האלה מאפיין את מצב המצוקה הכרוני שמאפיין נפגעי PTSD ובכך מסייע לקשרים הנוירולוגיים והכימיים להשתקם, ולמטופל ללמוד לשלוט יותר במצבים כאלה ולעודד אותם. היום אנחנו יכולים להגיע לאיזון כזה גם על ידי שיטות כמו מדיטציה ותנועה ופעילות גופנית שמעודדת את המוח להפריש סרוטונין ודופמין, כך שהם יוכלו להתאזן ולהוציא את המטופל ממצב הדחק שלו. ככל שעושים זאת יותר בסדירות הגוף כבר מזרים בעצמו את החומרים האלה ומתגבר את האיזון במוח לאורך שעות היממה. זה מסייע לישון טוב יותר וגם לתפקד בצורה מאוזנת בשעות היום.